יום אחד אמרו הערבים : די ! לקחו תרמיל ומקל * והודיעו לנו שנמאס להם והם עוזבים את ארץ ישראל * לא אכפת לנו לאן – כך הם אמרו – לכוית, לתימן, לאלג'יר, לסהרה * אבל אין לנו כוח יותר לאכול אצלכם את החרה * אתם לא נותנים לנו לחיות פה בין כה וכה * אז קחו לכם את שכם, קחו את חברון, קחו את יריחו * קחו את חבל עזה, קחו את שומרון, קחו את יהודה * אנחנו לא רוצים אותם יותר – תודה * ומיד, כל קוטפי העגבניות * עלו על האוניות * "כח האדם" אשר בתעשיות * טיפס על המשאיות * המלצרים ומדיחי הכלים, בעקר הילדים * נכנסו לאוטובוסים מיוחדים * (ובניהם גם חלק * מעובדי תחנות הדלק ) * והמיוחסים * המריאו המטוסים * וכך, עת שורת העוזבים הולכת ומתארכת * ראינו איך פתאום קם עם בבוקר ומתחיל ללכת * ובערב, עת שקעה השמש על ארץ אבותינו * הוברר לנו סופית שהערבי האחרון גם הוא איננו **

ולמחרת – שקט. אין שומעים כלום * נדם קול הפטיש אשר על הפיגום * והמקדחים אשר חצבו בהרים את הכבישים * גם הם נאלמו דם ואינם מרעישים * אפילו אין שומעים יותר את הפטפוט * של העובדות במטויה של תולשות התות * ויאן יותר ערבושים שעליהם, כידוע, אסור לסמוך * וכך נכנסה המדינה לסוף שבוע ארוך **

סוף השבוע הזה נמשך חודש ואחר כך באה הבכיה * הפגנות של חקלאים והתנגשיות בעלי התעשיה * מכוניות התפרסו על הכבישים והדרכים * באין מי שיסתום את המהמורות ובאין בעלי מקצוע במוסכים הפרטיים * הלקוחות אשר במסעדות החלו לצאת מן הכלים * כאשר לאחר הארוחה נדרשו כחוק להדיח את הכלים* אבל לשיא של תסכול הגיע פנינקשטין כאשר כשל אצלו כוח הסל * והוא הציע לסימנטוב – מנהל שרותי הנקיון בעיר – לנקות בעצמו את הזבל **

ההתנגשויות העדתיות הסתימו בשבעה הרוגים מכל צד * והן פסקו רק כשראש הממשלה בכבודו ובעצמו, לבסוף ירד * ובהחזיקו פח זבל וכף אשפה בכף היד * אמר : "איומי אויבינו הם הבל הבלים והבל * ונהיה אנחנו הבונים בחומה והנושאים בזבל " * ובהחזיקו על מיתר את כל המי ומי * הוא דרש להחזיר את העם אל העבודה היוצרת * כולם חזו בטלוויזיה איך פנינקשטין במבטאו היקי * מתפיס עם סימנטוב על ארוחת ערב אצל ג'קי **

עברו עוד שני חודשין * ובאמת התחיל להיות לא נעים * מילא, הארץ תוהו ובוהו – אבל הריחות הרעים ! * בקיצור, כאשר ביקשו מהערבים לחזור הם התחילו להעמיד תנאים * וראש הממשלה אמר : "לעולם לא" ו"לנצח נצחים" ו"לעולם ועד" * והערבים אמרו : אנחנו לא עבדים, אנחנו העם העובד * בקיצור, כאשר הסירחון שלנו הגיע עד איטליה וגם שם התירות ירדה * וכאשר גם אירופה ואמירקה המבטלות סרבו לספק לנו כח עבודה * הודיע ראש הממשלה מעל כל המסכים * כצפוי, והעם כולו באנחת רוחה מחא כפים והסכים **

"קחו לכם את שכם, קחו את חברון, קחו את יריחו * אנחנו לא יכולים לנשום בהם בכה וכה * קחו לכם גם את חבל עזה וקחו את שומרון וקחו את יהודה * וקחו לכם החזרה את הכנויים רצועה וגדה * אנחנו לא רוצים אותם יותר – תודה **

ומאז – כך מצאנוכתוב בדפי "ספר הדמים" * כצפוי – חוגגים היהודים והערבים יחד את זכרון מלחמת ששת הימים * כצפוי, כולם. אולם יש גם סיום אחר המופיע בסיוטי לילה לפעמים *כצפוי, אך הוא כבר כתוב ב"ספר הרחמים" **